|
זה שעולה או זה שיורד
הבלוג של חנן גלבנדורף
יום חמישי, 1 במאי 2014
Please Support My Cause
יום שני, 2 בדצמבר 2013
הנטוורקר
![]() |
.אבי ז״ל, אלכסנדר ואימי, קלרה, שתבדל לחיים טובים |
יום ראשון, 18 באוגוסט 2013
יום שבת, 15 ביוני 2013
מאז ש
מאז שבגרתי
אני אוהב
את ג'ימי הנדריקס
מאז שהתבגרתי
אני מאזין
לשירי ילדים
מאז שהזדקנתי
אני אוהב
מי סודה
יום שלישי, 11 ביוני 2013
במעלה המדרגה הראשונה
של המדרגה שלפני.
אולם להביט לאחור ולהתפעם
הוא עשה עבורי.
מותו של אבי היכני באיחור
כשכל מדרגותי
הפכו לראשונות.
יום רביעי, 3 באפריל 2013
למה הפסקתי לכתוב בבלוג
אז במקרה חזרתי אחורה לקרוא כמה מהפנינים שכתבתי מזמן וחלקן ממש טוב. החלק השני פחות- בעיקר טרוניות.
וזו הסיבה האמיתית לשתיקה, התלונות והטרוניות שנשלפות בקלות כה רבה.... זה גם התירוץ- לא היה לי שום דבר חיובי לעדכן ותלונות איש אינו רוצה לשמוע, לפחות לא תלונות של מישהו אחר.
ונעבור לאתנחתא קומית:
יום ראשון, 9 בספטמבר 2012
אני החרייאת...
הדשא ירוק, הנדנדות ומתקני הטיפוס תקינים, הקרקע מרובדת על ידי גומי מתחשב, השמש מוסטת הן על ידי צמחיה והן על ידי סככה ושערים מונעים מריצת אמוק בלתי מתוכננת אל עבר הכביש.
בשתי הכניסות לגן מותקנים שלטים מאירי עיניים: הכניסה עם כלבים אסורה, העבריין ייענש.

כמובן ששלט שכזה לא ימנע מתושבי השכונה בעלי הכלבים להנות מגן עדן שכזה, הרי היכן עוד יוכלו לשחרר את כלביהם בחדווה וללא דאגה שירוצו לכביש, בשעה שהם עצמם יסבו להם על ספסל מוצל?
לאחר שרבו המקרים בהם חזרו ילדי מרוחים בחרא של כלבים, החלטנו, זוגתי שתחייה ואנוכי לפצוח במלחמה.
באופן לא אופייני במקומותינו התחלנו להעיר לבעלי כלבים כי עם כל הצער והכאב, מקום יקיריהם אינו בכפיפה אחת עם ילדינו. לא חסרים שטחים פתוחים באיזורינו בהם יוכלו כלביהם שלהטיל את מימיהם ואף יותר מכך.
מרבית ההתקלויות עם בעלי הכלבים עוברות בעיקום אף, ויכוח קצרצר ותזוזה לעבר השער, בכל זאת החוק לצידנו, הטיעונים עיניניים ומרבית תושבי השכונה נמנים על האדם הסביר, שומר החוק.
אולם ישנם גם מקרים אחרים...
אתמול למשל, בשעה שילדי שיחקו בגן, נכנסו אב ובן בחברת כלב קופצני בגודל בינוני. הגן שקק חיים, ילדים בגילאי 2-8 שהו בו חופשיים וללא רצועה. כך גם הכלב.
ניגשתי אל האב ושאלתי אותו אם ראה את השלט מתחתיו הוא עומד. מבלי להביט בי או להרים מבט אל השלט הוא סינן "לא".
הקראתי לו את השלט והוא המשיך להביט לנקודה דימיונית מעברי, כאילו לא הייתי קיים ולא הגיב.
לאחר שהסברתי לו בקול גובר והולך כי בנוסף לכך שהדבר אסור על פי חוק הוא מסכן את הילדים בכך שמאפשר לכלב לא קשור להתרוצץ סביבם ומסכן את בריאותם בכך שהוא מאפשר לכלבו לעשות את צרכיו היכן שהם מתפלשים, הוא אמר "מה יש לך? תן לכלב לרוץ קצת חופשי".
משהתקשרתי למוקד העירוני, באופן הפגנתי, יקיר העיר עשה פרצופים של "אתה מזיז את השערה על הביצה הימנית שלי", אך החל לעשות את דרכו אל עבר השער ואז הסתובב ואמר:
"אתה חרייאת! אתה חרא של בן אדם! מי אתה חושב לעצמך שאתה אומר לי מה לעשות!"
והלך.
אני חרייאת. והוא הלך. סבבה!
יום שלישי, 15 במאי 2012
16 במאי
לא חלפו יומיים ועמדתי, על הקביים שנשאו אותי אז לכל מקום, אומר קדיש אל מול הר תבור.
מה שהתרחש מאז אינטנסיבי מכדי שאצליח לכסות מבלי להחסיר...
את יום הולדתי הארבעים, חגגתי בשיבה. פגשתי המון חברי ילדות עימם לא היה לי קשר שנים ואת חלקם לא אראה שוב עד שמישהו בצד שלהם יילך לעולמו...
אח"כ חזרתי לארה"ב, קיפלנו את הבית סופית, העמסנו מכולה ו"עלינו" לישראל- על נפלאות קבלת הפנים החמה שישראל העניקה לנו, לא אספר כאן. הבלוג הזה הוקם לצורך זה אך אני כלכך עמוס בחיי האינטנסיביים שהמקום הזה כופה עלי, שאפילו להתלונן כבר אין לי זמן.
אחרי שנחתנו, וסיימנו את שיפוץ הדירה (שלנו - וסליחה מכל המוחים), עברנו - וכמובן שיש עדיין תמונות ומדפים לתלות, תשעה חודשים אח"כ.
על הדרך גילינו שאנחנו מצפים לבן נוסף- ממש לא ברור מתי הספקנו...
התחלתי לעבוד בבצלאל, הפתעה מתוקה שבאמת לא יכולתי לצפות, אבל ממש סייעה לי להתאקלם. המפגש המחודש עם העבר שלי מרטיט גם אחרי חצי שנה.
רעייתי מצאה פתרון אחר להתמודדות היום יומית עם הישראלי. שמירת הריון. מיטה- 3+ חודשים.
במהלך תקופה שהזכירה במעט שיגרה, אימי התאשפזה במצב לא טוב אבל לבסוף החליטה להשאר בסביבה לעוד זמן מה ושבה לביתה בשלום.
דן אלכסנדר נולד בתחילת אפריל, במהלך אחד השבועות הכי אינטנסיביים שהיו לי, אבל בזכות הנתיב המהיר מירושלים לת"א, שעלה לי 56 ש"ח הגעתי ללידה בזמן...
התאריך העברי כפה עלינו לעלות לקבר אבי בתחילת מאי, הפעם ללא קביים וחמוש בתינוק חדש, קרוי על שמו.
ואחרי כל זה, בפיתחו של יום השנה האמיתי שכנראה לעד יעיב על שבוע יום ההולדת שלי, מי שנותר לטפוח לי על הגב ולהבטיח לי שיהיה בסדר, זה רק אני עצמי.
מזל טוב אבא, הבן שלך בן 41. הוא ממש משתדל... חבל שאתה לא כאן לטפוח לו על הגב.
יום שישי, 4 במאי 2012
איך מרגישה שנה
ואת כל זה הפסדת... ואני הפסדתי את ההתמוגגות שלך מכל זה.
יום שישי, 20 באפריל 2012
פינה חדשה- גירסאות שירים- black magic woman
נתחיל בסנטנה...
שבת שלום.
יום ראשון, 15 באפריל 2012
גאונות
נירוונה תמיד תהיה עבורי "להקה חדשה".
אחת מהלהקות החדשות האלה שצצו להן אחרי שהמוסיקה מתה.
עבור דור שלם שצמח מאז מותה היא קלסיקה.
כך או כך עד כה לא עצרתי מעולם לתת מבט בוחן ועמוק בגאוניות הנונשלנטית של קורט. עד הערב.
איזה יופי שהמוסיקה לא באמת נגמרה ואיתה גם הרגש עדיין פועם.
יום שני, 2 באפריל 2012
הבן החדש
באותו האופן התגלגל לי יומי... העייפות והלחץ צימצמו את קוטרו של זרקור הפוקוס. הוא הלך וקטן ולעיתים כמעט ונעלם... הזרקור עבר מנושא לנושא, מסידור לאירגון, מריצה לרביצה... על כל פעולה נגבה מחיר קטן של אנרגיה.
בסביבות ארבע, רגע לפני שאצתי לטפל בבנים שבבית, נכנסתי לפגיה, כדי למסור לאחות מבחנה של חלב אם. בפעם השניה באותו יום נפל לי הלב לתחתית הגרביים... האינקובטור לא היה במקומו. לאחר בירור קצר התחוור לי כי דנדש (שם זמני) חובר לצינורות- מצב הריאות הדרדר וצריך לתמוך בתהליך ההנשמה שלו (הפעם הראשונה שהוא נעלם היתה כשנכנסתי לתינוקיה ולא מצאתי אותו- מאחר והוא הוזז לפגיה. לא נעים).
הגשתי לאחות את המבחנה ובעת שהסבירה לי, הבטתי ביצור הקטן, המוכר כלכך - דומה כשתי טיפות מים לאחיו הגדולים כשהיו בגילו. ברקע שמעתי במעומעם את קולה של האחות מסביר לי כל מיני דברים, ונתתי לנשימותיו המכניות של דנדש להרגיע אותי.
ואז, הוא פקח עיניים, ומבעד לצינורות ולקיר הפוליקרבונט של האינקובטור שלו, הוא תקע בי מבט ארוך.
לרגע אחד נעלם שאר העולם. דנדש נכנס ל(ה)מעגל...
יום שבת, 31 במרץ 2012
אין כותרת זמנית
החתולה קרעה לי את היד, פתאום באמצע הלילה. מטורפת. הרסה לי את השינה שאני כה זקוק לה.
כמה סימלי, היא, כשאר הנשים בחיי, מטורפת. אם כולן מטורפות סביבך, לך לישון. באמצע משבר אמצע החיים. כולן נדמות כמטורפות, ולרובן צידוק. זו בהורמוניה וזו באבלה, אישה אישה חתולה ושריטה.
משבר, כך מכנים זאת, אבל זה לא. זו כמיהה. כמיהה לכל הדרכים בהן לא צעדתי. באמצע החיים פתאום הן בהירות, וממשיות טובות יותר או פחות. ואין בכמיהה זו בכדי להפחית מערך המציאות, כי ממרום השנים של אמצע החיים, ברור ונהיר שבכל דרך התוכן והתוצאה דומים ומוכתבים על ידי.
יאללה שתיתן לי כבר לישון החתולה הכלבה הזו.
יום שישי, 30 במרץ 2012
ששת השירים הגדולים שלי
יום חמישי, 8 במרץ 2012
אישה ראויה לציון
קלרה היא אם לשלושה, סבתא לשמונה (אוטוטו תשעה) ויש לה אפילו שישה נינים...
אבל זו לא גדולתה העיקרית.
אמא היא אישה קשוחה. תמיד היתה. אבל קשיחותה אינה פוגעת באמפטיה האין סופית שלה. השילוב הזה בין יכולתה להכיל את הזולת לבין עמידתה העיקשת על עקרונותיה סייע לה להשיג היישגים לא מבוטלים לאורך השנים.
בעיני, אמא תמיד יצגה נשיות חזקה.
כמי שנולדה וגדלה לפני עידן עידנים, בחרה לקיים את הראוי בעיני החברה (לתפיסת עולמה) לגבי תפקידיה כאישה, גידול ילדים, תחזוקת משק הבית וכו' וכו'...
ואולם, אמא גם ידעה יפה מאד גם לבחור אחרת...
אמא בחרה לחיות על פי קוד בו על גברים ועל נשים חלים תפקידים שונים ומערכות אידיולוגיות שונות זו מזו, ואולם ברור למי שמכיר אותה טוב כי זו לחלוטין בחירתה.
בחירה מתוך עוצמה, שנובעת מנסיונה עם בחירות שכאלה... איך לחיות, עם מי לחיות, מה לעשות, איזו מערכת אידיולוגית לאמץ, וכיום, מה לזכור.
לפני כשישים שנה, בניגוד מוחלט לצו החברה, קמה אמא, עזבה מציאות שלא התאימה לה, הלכה אחרי צו ליבה ונישאה לאבי. העוצמה שבמעשה מחקה במידה מסויימת את טראומות הגירוש והגטו וסיפקה לה קרקע יציבה להסמך עליה ברגעים קשים, ובצמתי החלטה עיקריים.
יום האישה שמח לך אמא.
יום שני, 20 בפברואר 2012
בלדה לרמה"ש
גברת עם שתלים
תראו איך היא תופסת
את כל המבטים
אחד מציץ למחשוף
שני מקרקר כמו קוף
ראש על כתף נשען
מבט מלווה ישבן
אל הג'יפ נכנסת
גברת עם שתלים
וכמובן שוכחת
שמסביבה אנשים
מבלי לתת את הדעת
חונה בחניית נכים
הצפירות לא שומעת
כך כולם עושים
אל החנות נכנסת
גברת עם שתלים
לכל כיוון מפזרת
חיוכים מזוייפים
מודדת המון
קונה לא פחות
חותכת את התור
ודורשת הנחות
מאחורי משקף השמש
גברת עם שתלים
אתה לא יודע מי היא?
מה אתה לא בעיניינים?!
יום שישי, 10 בפברואר 2012
המיזונתרופ
סביבי נוצר מעגל בלתי נראה אך בהחלט נוכח, של מדבר אנושי. מעבר לגבולות אותו המעגל התגודדו קבוצות קבוצות של רמתשרונים במדי שישי בבוקר (נשים בטייטס נייק שלושתרבעי וגברים במשקפי שמש יקרים). מוסיקת הרגע שבקעה מהרמקולים הוגברה ע״י כאב הראש שהחל לפמפם בחלל שפעם עוד הכיל את מוחי. מבטי ה״שלום״ ממעט ההורים שאני מחבב הלכו והתמעטו עד שפסקו לחלוטין. לא נותרה ברירה, הסמרטפון נשלף והפוסט הזה נכתב. טובשבט שמח.
יום שישי, 13 בינואר 2012
רגע קודאק רק לעוד רגע
על השולחן לפני מונח כרטיס ביקור של קודאק וממנו מציצים אותם פנים רק צעירות כבעשר שנים. אני לא זוכר את שמו של הג'ינג'י המאפיר והאפרורי, אבל אני זוכר בברור שהתואר הארגוני שלו לא נדחס לתוך שורה אחת וגלש לשורה שמתחתיה באופן שקלקל את עיצוב הכרטיס. סמנכ"ל בכיר לפיתוח עסקי ויזמות וכו'. במילים אחרות, קברן.
מצויד במערך של תבניות וכלי מבחן כלכליים, הוא טס (במחלקת עסקים) בין מוקדי היזמות של האימפריה, ניתח, סירס, הכתיב פקודות חיסול למזכירתו האישית והמשיך הלאה, מבלי להביט לאחור. בחברה ובה כעשרים אלף עובדים בדרג דירקטור שלכל אחד מהם מזכירה אישית, לא נמצא מקום צמיחה אורגנית. הצלחה של אחד מהווה דריכה על רגלו של אחר.
הפגישה שלנו הייתה השיא של יומיים קדחתניים של דיונים בין הקבוצה בה הייתי חבר, שהמציאה, פיתחה וטיפחה מערכת חדשה (שבדיעבד, היה לה את הפוטנציאל לתרום נכבדות לעתיד של קודאק). הפגישות נסבו סביב הסכם על ספין-אוף והקמת שותפות עם קבוצה של אנגלים מלוקקים.
אחרי שנתיים של פיתוח, והשקת מוצר בטא מוצלח, הבאתו לפיילוט עם שותפים מהבכירים בתעשיית הפרסום והצילום, הבטחות למימון מגורמים רציניים ואפילו הצעת רכישה (כן כן... אקזיט) ומנגד איומי סגירה מצד חברות האם שלנו, אנחנו הקבוצה הישראלית, הבלגנו על האגו הפשלנו שרוולים ודחפנו את ידינו עמוק אל תוך החרא כדי לצאת עם הסכם ספין-אוף. באותם רגעים שום דבר לא היה חשוב לנו יותר מאשר החופש מענק החונק- קודאק. האנגלים, גם אם היוו סוג של נישואי חמור, היו הכרטיס שלנו החוצה וכל שנדרש היה שהג'ינגי' המאפיר ייתן את בירכתו.
בתום הדיונים הארוכים, הביט בי הג'ינג'י בעיניו חסרות החיים והפטיר שלמרות שהגענו להסכם אפקטיבי עם הצוות האנגלי ולמרות שהוכחנו היתכנות הן טכנולוגית והן עסקית, המספרים בתוכנית שלנו מראים שלא נגיע להיות עסק של חצי מיליארד דולר תוך חמש שנים ועל כן לקודאק לא משתלם להטריד את אנשי החוזים כדי לסכם את העסקה. מעט השתן שעוד נותר לי בראש, הפך לדם...
(בעיני רוחי) שלחתי את ידי אל העניבה הצהבהבה שלו ומשכתי אותה בכוח- תוך הטחת ראשו בשולחן. במציאות נותרתי קפוא. עבודה של מספר שנים, נגנזה והונחה על המדף, הפטנט שלנו הצטרף לאחיו בשורת הרווח הפוטנציאלי של מחלקת ה-"פטנט טרולים" של קודאק ואנחנו הלכנו הביתה. אחרי כל זה, לא היה בשביל מה להישאר שם.
איך הגענו לשם?
קודאק קנתה את קריאו, חברה קנדית שהתפרסמה בחוצותינו כשבלעה את סאייטקס האגדית של אפי ארזי (ופיזרה פינגווינים ענקיים בחוצות ארצנו). בעסקת הרכישה קודאק מיזגה את קריאו עם רכישה אחרת שלה, KPG, לחטיבה חדשה. עסקה של שני מיליארד דולר שמייד אחרי המיזוג הצטמקו לערך של מיליארד. שויין. מבחינה ארגונית החברות שמוזגו השתלבו יחדיו כמו משחט מלובנת משתלבת לאישון העין אליו היא מוחדרת. אפילו ברמה הטכנית המוצרים לא תאמו...
אנחנו היינו חלק מהנדוניה שקריאו הביאה עימה. גם קריאו לא ידעה איך לאכול אותנו אבל העדיפה להמשיך בפיתוח, ברקע- במקביל לפרוייקטים שוטפים ותפקידים אחרים שביצעו חברי הצוות- מאשר לתת לנו לצאת לחופשי. כשקודאק רכשה אותנו, העתיד נראה מבטיח, אחרי הכול המערכת שלנו עסקה בעתיד של שיתוף, מוניטיזציה ועיבוד מרחוק של תמונות...
עד שפגשנו את מר ג'ינג'י מאפיר, שביטא היטב את רוח החברה... הוא סבר אחרת. הכלים הכלכליים היבשים שלו הפילו את הפרויקט שלנו מתחת לרף חצי המיליארד והוא לא עצר לרגע לחשוב מה יקרה כשהמודלים הכלכליים עליהם הוא מתבסס ישתנו, מה יקרה כשקודאק כבר לא תרוויח על כל תמונה שנייה שמצולמת בעולם, מה יקרה כשלשתף תמונות יהיה קל כמו שקל לצלם אותן וכשהערך של החברה יימדד במספר המשתמשים ופוטנציאל הגידול הויראלי ולא בקליקים של קופה רושמת... הג'ינג'י לא חשב כך.

באותה תקופה נשאתי פאלם פיילוט טריאו חדש, צילום עדיין נעשה בעיקר באמצעות מצלמות וקודאק הייתה ענק חובק עולם עם שווי שוק של מעל 8 מיליארד דולר. זה היה לפני שש שנים.
יום שבת, 31 בדצמבר 2011
שתיים אפס אחד אחד, שתיים אפס אחד שתיים
יום שלישי, 22 בנובמבר 2011
אישה מוארת
מי אמר שאין התחדשות.
החזקה הוחלפה בכנועה.
יום חמישי, 10 בנובמבר 2011
זעקת הקצב הנאנס
השבר המדובר התחולל באוניברסיטת Penn State, אחת מהאוניברסיטאות הגדולות בארה"ב, בעלת עבר עשיר ומפואר בתחומים רבים ובעיקר בתחום הספורט- ופוטבול בראשם. האוניברסיטה שעד אתמול היוותה ביתו של ג'ו פאטרנו, ג'ופה, מאמן הפוטבול האגדי, בן ה-84, בעל הרקורד העשיר ביותר בהיסטוריה של פוטבול המכללות, פוטבול בכלל ואולי הספורט העולמי כולו, תמיד התגאתה בערכים האתיים המובילים אותה, הן במסגרות הספורטיביות והן במסגרות האקדמיות.
אני בוגר של Penn State. גם בי דבקה הרוח האמריקאית של האוניברסיטה הזו - ואיך לא, מאות אלפי בוגריה המוכנים לעזור ולסייע בכל, העיירה היפה והמתוקה בלב פנסילבניה ומשחקי הפוטבול הססגוניים -98,000 צופים הממלאים את מגרש הפוטבול (והעשרות הרבות של המשתתפים הנוספים שעושים בר ביקיו במגרשי החניה המשתרעים עד לאופק). החדשות על שקרה, מטרידות אותי - גם אותי - באופן אישי.
הפושע לכאורה הינו ג'רי סנדוסקי, מאמן ההגנה לשעבר של קבוצת הפוטבול של Penn State (PSU) The Nitanny Lions. על פי ההאשמות, לפני כעשר שנים הוא נצפה בשעה שעשה מעשים שלא יעשו בילדים, שעל שלומם היה מופקד.
המקרה דווח לג'ופה, שדיווח הלאה למנהלי המחלקת הספורט... הם לא עשו כלום. הוא נשאר בסביבה, אומנם לא כמאמן אבל המשיך בתפעול העמותה. איש לא התקשר למשטרה.
חלפו מספר שנים ולפני כשבוע נחשפה הפרשייה בעיתונות. מיד געשה הרשת בקריאות להתפטרותו של ג'ופה והסגל. מאות אלפי סטטוסים, פוסטים ותגובות ברשת, כתבות טלביזיה וכו' סביב הנושא- ולהזכירכם- ג'ופה לא נגע בילד. הוא דיווח הלאה את ששמע - אבל במקום מסודר בו כבוד האדם - גם אם הינו ילד- זה מספיק כדי שיפטרו אותו. האיש וההיסטוריה הולכים הביתה. יחד עימו נשיא האוניברסיטה וכמובן ראשי מחלקת הספורט... בלי למצמץ.
ובעולם אחר, לקח שנים עד שהאזרח הראשון של המדינה, מופת לשאר אזרחיה, נכנס לכלא לאחר שהורשע בדין. הבמה ניתנה לו לזעוק את זעקת הקצב הנאנס או הקוזאק הנגזל... לפצל ולפלג להאשים ו...לרמוס את כבודנו כולנו. שבע שנים? גם שבעים לא יכפרו על העוול שגרם לנו כחברה בעצם התנהלותו במהלך הפרשה. אנו כחברה אשמים במתן הבמה ופתחון הפה. כל מי שידע והסתיר לאורך השנים צריך גם הוא לשלם מחיר. אתיקה צריך גם צריך לאכוף.
יום ראשון, 6 בנובמבר 2011
יאללה יאיר
יום חמישי, 3 בנובמבר 2011
המוח האנושי-תנו לזה כמה שניות

המוח האנושי- איזה משאב מבוזבז. נכנסתי לחניון של רמי לוי (ודרך אגב עדן הרבה יותר זול במרבית מוצרי החלב), החצים על הכביש הראו קדימה, ימינה ושמאלה - בנתיב בו עמדתי והיה גם נתיב נגדי.
ממול הגיע רכב נהוג ע"י אדם בשנות החמישים, נראה כאיש רגיל לכל דבר, נוהג באוטו רגיל, חף מסטריאוטיפים. חוץ אולי מזה שהוא רגיל.
אלא מה, האיש החליט לסוע בנתיב שלי כנגד התנועה- מסלול התנגשות ודאי. עצרתי, פתחתי את החלון ואמרתי לו שהוא נוסע כנגד התנועה.
הוא נעצר הביט בי, לא פתח את החלון, ולא הראה סימן שמשהו מהסיטואציה נוגע אליו.
המוח האנושי. תנו לזה כמה שניות.
נתתי. אפילו הרבה שניות. כלום מה מוח? מה אנושי? מה זה?!
פתחתי שוב את החלון והפעם צעקתי מלוא ריאותי... "אתה לא רואה שאתה נוסע נגד התנועה?!"
ואולם רק כשהוספתי "יא דפקט", ניעור המוח לחיים, עיניו חלולות המבט החלו לרצד והוא נכנס לפעולה, וזז חזרה למקומו על פי החוק.
המוח האנושי, תצעקו עליו, זה עובד.
יום רביעי, 2 בנובמבר 2011
מירבלה
מירבלה שקרה במבטה את הספסלים הרייקים ורק המראה שלנו, הזוג הבא בתור, הטיל צל על מבטה.
"טוב תחכו רק עוד רגע" וניגשה לשרותים. כעבור כעשר דקות ירדו המים וכעבור עוד שבע היא יצאה.
בנתיים התווסף זוג נוסף עם תינוק, עולים מצרפת. מירבלה פתה אליהם ללא היסוס ואמרה, בבקשה, תיכנסו אלי.
הבענו תרעומת על כך שאנחנו מחכים כבר שלושת רבעי שעה ונענו "אבל יש להם תינוק". חסרי לב שכמותנו, תינוק! חייכני ומתוק, אבל תינוק. החלטנו לוותר. שיכנסו. אז מה אם כשאנחנו חיכינו על קוצים כשלא היה לנו ברור אם נספיק להגיע בזמן לאסוף את הילד מבי"ס לפני חודש, זה לא עיניין אותה- כי תור זה תור...
כשהגיע תורנו התיישבנו בשקט תוך שאנו מנסים להעלם ככל האפשר וליצור מינימום חיכוך- רק שיסתיים לו הסיוט.
-"מה אתם רוצים?"
-"לחתום"
-"טוב". שתיקה. אוכה. מבט ארוך אל מסך המחשב כאילו היא רואה אותו לראשונה. תיקתוק של שמות - באצבע אחת עטורה בציפורן מלאכותית האורך שני סנטימטרים.
עוד שמונה דקות חלפו.
-"אבל לא הייתם כאן לפני שבועיים"
-"היו חגים ואמרו לנו שהמשרד סגור לשלושה שבועות ושנבוא היום לסיים"
-"זה לא בסדר"
-"אבל אמרו"
-"כן כן אמרו אבל אני צריכה לברר שוב"
-"זה לא במחשב"
-"כן, רגע אני אתקשר"
התקשרה, אמרו שזה בסדר. אנחת רווחה.
המדפסת מוציאה פלט.
תחתמו.
"אתם צריכים עוד משהו?"
מרפקה של זוגתי פילח את צלעותי- כמזכיר לי שגם אם אנחנו צריכים, אנחנו לא.
"טוב אז שיהיה בהצלחה".
שעה ועשרים חלפה לה מאז נכנסנו למשרד הריק מאדם עלמנת לבצע פעולה שלוקחת מס' דקות.
"תודה" אמרנו וברחנו כל עוד נפשנו בנו.
תודה ולא עוד.
יום שלישי, 25 באוקטובר 2011
התעקלמתי- וזו לא טעות כתיב*
המראה עושה את עבודתה נאמנה ומשקפת ג'יפ קוריאני לבן הדוהר לקראת הפניה כאחוז אמוק.
אני קרוב מכדי לעצור עצירה מוחלטת, אבל מספיק להאט.
הג'יפ נכנס לפניה, הנהגת (בשנות הארבעים, משקפי שמש גדולים- וילד במושב האחורי) סוף סוף מבחינה בנו- מה שגורם לה להאיץ על מנת להספיק לחלוף ברווח בינינו לפני שהיא תאלץ, חס וחלילה, לעצור למספר שניות.
"אני ואפסי עוד, אני ואפסי עוד... מי שמך לעכב אותי? מה אתה חושב שאני פראיירית לתת לך לעבור לפני? אני ואפסי עוד, אני ואפסי עוד.."
אני נשבר.
"ב ה מ ה מ פ ג ר ת !" "מה קרה?! מי נתן לך רשיון להרוג?! איזו חוצפה?!" "כלבה!"...
לקח לי חודשיים וחצי...
בחירת ליבי, מביטה בי בזעזוע ומסננת "השתגעת?" תוך שהיא מנידה את ראשה לכיוון הספסל האחורי.
במורא לב אני מסיט את מבטי לכיוון שוכן הספסל האחורי, רק כדי לפגוש בחיוכו צחור השיניים ומלא שביעות הרצון העצמית:
"אבא, איפה למדת לדבר כמו בבית הספר?"...
* התעקלמתי- התעקמתי על מנת להתאים את עצמי לאקלים המקומי. אני המצאתי.
יום רביעי, 5 באוקטובר 2011
בשביל ישראל
רן מצביע לכיוון רכס נפתלי שמתנשא ממערב ומפטיר ביובש ששם אנחנו מסיימים את היום. סיננתי "אין מצב" וירדתי מהאופניים כדי להצטלם בכניסה לשביל ישראל.
20 ק"מ מאוחר יותר, הנוף שנשקף ממורדות הרי נפתלי עוצר נשימה, מה שלא ממש עוזר לטיפוס המייגע לכיוון מצודת ישע.
כבר ראיתי נופים כבירים ומרהיבים יותר, אבל הביוגרפיה האישית שלי עם הנוף הזה מרטיטה אותי יותר.
עשרים שנה נמחקות כלא היו, האופניים הופכות לטרנזיט צבאי חבוט ועמוס בחיילים שלי, אילן, ישי, אבידע, ארז, בשמת, חגית, נועם, עידן, אבירם, ניר, גבי, פיזלמן, דני, אריאל, שנתיים של צירים בין מוצבי הגדר ומעבר להם מתערבבים לעיסה צמיגית.
עם דופק 175 המוח שלי מאיים להפוך לעיסה צמיגית עוד יותר, מוריד עוד הילוך, הדופק מתמתן.
אני רוכב עם שלושה קרביים אמיתיים. הם מכירים את המקום הזה אחרת, מצפון.
רן מספר שבמלחמה האחרונה כל החלונות למטה בקריית שמונה היו פעורים. מההדף. המראה היה מזעזע.
ריח הטילים ורעש הקרב כבר חלפו אבל המלחמה איתנו, הגליל בנוי מחדש אבל מרגיש זמני.
על כל שעל גלעד לזכר לוחם, מפקד או קרב. בין חמש לבין תשעים שנה.
הבן שלי רק למד מה זה חייל. הוא בן שש. גדל במקום שפוי.
אבל יפה כאן. יפה כמו הגדם של טרומפלדור.
יום רביעי, 28 בספטמבר 2011
איזו שנה שזו הייתה
- מתחילים לשנוא חגים - כל הלחץ המשפחתי הזה...
- מתחילים לעשות עסקים בישראל
- עדיין כואבת לי הרגל- נקבע לי תור ל-MRI לינואר (wtf?!)
- חזרתי לרכב על אופניים
- בני בכורי עלה לכיתה א' ובני הצעיר הולך לגן שגית
- הדירה כמעט מסודרת
- המכולה הגיעה
- חזרנו לישראל אחרי שמונה שנים בניו-יורק
- גרנו חודש בדירה ריקה- הילדים התחרפנו
- ארזנו את הדירה שלנו לתוך מכולה
- ישבתי שיבה על אבי
- מלאו לי ארבעים
- קראתי קדיש על קבר אבי בנצרת עלית
- אבי נפטר
- אחותי ביקרה בארה"ב וחגגה עימנו ועם עוד חברים נפלאים סדר פסח
- מסתבר שיש לי שבר בראש עצם הירך- קביים לשלושה חודשים
- החלטנו לחזור לישראל
- חתמנו על חוזה עם הלקוח הגדול ביותר שלנו
- התחילו לי כאבים ברגל
- גייסנו מלא כסף עבור הכרמל
- יזמנו קמפיין לגיוס כספים בעקבות השריפה בכרמל
- אשתי הציגה עבודה נהדרת בביאנלה בבת ים
- ביקרנו בישראל
אני די מחכה לסיומה של השנה הזו.
- חנן
יום רביעי, 21 בספטמבר 2011
מחאת האס.אם.אס, או איך לברך בשנה טובה
יום ראשון, 18 בספטמבר 2011
דיאלוג ישראלי
יום שלישי, 13 בספטמבר 2011
תודות 4
תודה לאפליקציה שייקר על שהזכירה לי שמינגלינג בבאר לא מוכר זה כבר לא בשבילי. לא במציאות ובטח לא באינטימיות הוירטואלית...
תודות 3
תודה לראש הממשלה הטורקי, רג'פ טאיפ ארדואן, על שהזכיר לי שהחיים כאן הם על נייר זכוכית