תחת חלוני שוכן לו גן שעשועים ציבורי מטופח למשעי. פעמים כי ירבו יפקדו אותו ילדי.
הדשא ירוק, הנדנדות ומתקני הטיפוס תקינים, הקרקע מרובדת על ידי גומי מתחשב, השמש מוסטת הן על ידי צמחיה והן על ידי סככה ושערים מונעים מריצת אמוק בלתי מתוכננת אל עבר הכביש.
בשתי הכניסות לגן מותקנים שלטים מאירי עיניים: הכניסה עם כלבים אסורה, העבריין ייענש.
כמובן ששלט שכזה לא ימנע מתושבי השכונה בעלי הכלבים להנות מגן עדן שכזה, הרי היכן עוד יוכלו לשחרר את כלביהם בחדווה וללא דאגה שירוצו לכביש, בשעה שהם עצמם יסבו להם על ספסל מוצל?
לאחר שרבו המקרים בהם חזרו ילדי מרוחים בחרא של כלבים, החלטנו, זוגתי שתחייה ואנוכי לפצוח במלחמה.
באופן לא אופייני במקומותינו התחלנו להעיר לבעלי כלבים כי עם כל הצער והכאב, מקום יקיריהם אינו בכפיפה אחת עם ילדינו. לא חסרים שטחים פתוחים באיזורינו בהם יוכלו כלביהם שלהטיל את מימיהם ואף יותר מכך.
מרבית ההתקלויות עם בעלי הכלבים עוברות בעיקום אף, ויכוח קצרצר ותזוזה לעבר השער, בכל זאת החוק לצידנו, הטיעונים עיניניים ומרבית תושבי השכונה נמנים על האדם הסביר, שומר החוק.
אולם ישנם גם מקרים אחרים...
אתמול למשל, בשעה שילדי שיחקו בגן, נכנסו אב ובן בחברת כלב קופצני בגודל בינוני. הגן שקק חיים, ילדים בגילאי 2-8 שהו בו חופשיים וללא רצועה. כך גם הכלב.
ניגשתי אל האב ושאלתי אותו אם ראה את השלט מתחתיו הוא עומד. מבלי להביט בי או להרים מבט אל השלט הוא סינן "לא".
הקראתי לו את השלט והוא המשיך להביט לנקודה דימיונית מעברי, כאילו לא הייתי קיים ולא הגיב.
לאחר שהסברתי לו בקול גובר והולך כי בנוסף לכך שהדבר אסור על פי חוק הוא מסכן את הילדים בכך שמאפשר לכלב לא קשור להתרוצץ סביבם ומסכן את בריאותם בכך שהוא מאפשר לכלבו לעשות את צרכיו היכן שהם מתפלשים, הוא אמר "מה יש לך? תן לכלב לרוץ קצת חופשי".
משהתקשרתי למוקד העירוני, באופן הפגנתי, יקיר העיר עשה פרצופים של "אתה מזיז את השערה על הביצה הימנית שלי", אך החל לעשות את דרכו אל עבר השער ואז הסתובב ואמר:
והלך.
אני חרייאת. והוא הלך. סבבה!
הדשא ירוק, הנדנדות ומתקני הטיפוס תקינים, הקרקע מרובדת על ידי גומי מתחשב, השמש מוסטת הן על ידי צמחיה והן על ידי סככה ושערים מונעים מריצת אמוק בלתי מתוכננת אל עבר הכביש.
בשתי הכניסות לגן מותקנים שלטים מאירי עיניים: הכניסה עם כלבים אסורה, העבריין ייענש.
כמובן ששלט שכזה לא ימנע מתושבי השכונה בעלי הכלבים להנות מגן עדן שכזה, הרי היכן עוד יוכלו לשחרר את כלביהם בחדווה וללא דאגה שירוצו לכביש, בשעה שהם עצמם יסבו להם על ספסל מוצל?
לאחר שרבו המקרים בהם חזרו ילדי מרוחים בחרא של כלבים, החלטנו, זוגתי שתחייה ואנוכי לפצוח במלחמה.
באופן לא אופייני במקומותינו התחלנו להעיר לבעלי כלבים כי עם כל הצער והכאב, מקום יקיריהם אינו בכפיפה אחת עם ילדינו. לא חסרים שטחים פתוחים באיזורינו בהם יוכלו כלביהם שלהטיל את מימיהם ואף יותר מכך.
מרבית ההתקלויות עם בעלי הכלבים עוברות בעיקום אף, ויכוח קצרצר ותזוזה לעבר השער, בכל זאת החוק לצידנו, הטיעונים עיניניים ומרבית תושבי השכונה נמנים על האדם הסביר, שומר החוק.
אולם ישנם גם מקרים אחרים...
אתמול למשל, בשעה שילדי שיחקו בגן, נכנסו אב ובן בחברת כלב קופצני בגודל בינוני. הגן שקק חיים, ילדים בגילאי 2-8 שהו בו חופשיים וללא רצועה. כך גם הכלב.
ניגשתי אל האב ושאלתי אותו אם ראה את השלט מתחתיו הוא עומד. מבלי להביט בי או להרים מבט אל השלט הוא סינן "לא".
הקראתי לו את השלט והוא המשיך להביט לנקודה דימיונית מעברי, כאילו לא הייתי קיים ולא הגיב.
לאחר שהסברתי לו בקול גובר והולך כי בנוסף לכך שהדבר אסור על פי חוק הוא מסכן את הילדים בכך שמאפשר לכלב לא קשור להתרוצץ סביבם ומסכן את בריאותם בכך שהוא מאפשר לכלבו לעשות את צרכיו היכן שהם מתפלשים, הוא אמר "מה יש לך? תן לכלב לרוץ קצת חופשי".
משהתקשרתי למוקד העירוני, באופן הפגנתי, יקיר העיר עשה פרצופים של "אתה מזיז את השערה על הביצה הימנית שלי", אך החל לעשות את דרכו אל עבר השער ואז הסתובב ואמר:
"אתה חרייאת! אתה חרא של בן אדם! מי אתה חושב לעצמך שאתה אומר לי מה לעשות!"
והלך.
אני חרייאת. והוא הלך. סבבה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה