הבן החדש

אני קרוע בין עולמות. הבית, העבודה, העבודה האחרת, האחריות כלפי הילדים, כלפי הקשישים, כלפי הלקוחות, כלפי השותפים, כלפי התלמידים, כלפי העמיתים, האהבה למשפחה, לחברים... מעגלים נושקים וחוצים אחד לשני- אבל כמעט תמיד נשארים ברמה האחת - הראשונה. מעגל פנימי לצד מעגל פנימי אחר- אין מעגל שני - שלישי והלאה... אם מישהו או משהו לא נמצא באחד המעגלים הפנימיים, אני כנראה לא אגיע להקדיש לו תשומת לב.
באותו האופן התגלגל לי יומי... העייפות והלחץ צימצמו את קוטרו של זרקור הפוקוס. הוא הלך וקטן ולעיתים כמעט ונעלם... הזרקור עבר מנושא לנושא, מסידור לאירגון, מריצה לרביצה... על כל פעולה נגבה מחיר קטן של אנרגיה.
בסביבות ארבע, רגע לפני שאצתי לטפל בבנים שבבית, נכנסתי לפגיה, כדי למסור לאחות מבחנה של חלב אם. בפעם השניה באותו יום נפל לי הלב לתחתית הגרביים... האינקובטור לא היה במקומו. לאחר בירור קצר התחוור לי כי דנדש (שם זמני) חובר לצינורות- מצב הריאות הדרדר וצריך לתמוך בתהליך ההנשמה שלו (הפעם הראשונה שהוא נעלם היתה כשנכנסתי לתינוקיה ולא מצאתי אותו- מאחר והוא הוזז לפגיה. לא נעים).
הגשתי לאחות את המבחנה ובעת שהסבירה לי, הבטתי ביצור הקטן, המוכר כלכך - דומה כשתי טיפות מים לאחיו הגדולים כשהיו בגילו. ברקע שמעתי במעומעם את קולה של האחות מסביר לי כל מיני דברים, ונתתי לנשימותיו המכניות של דנדש להרגיע אותי.
ואז, הוא פקח עיניים, ומבעד לצינורות ולקיר הפוליקרבונט של האינקובטור שלו, הוא תקע בי מבט ארוך.

לרגע אחד נעלם שאר העולם. דנדש נכנס ל(ה)מעגל...