בלדה לרמה"ש

את הרחוב הורסת
גברת עם שתלים
תראו איך היא תופסת
 את כל המבטים

אחד מציץ למחשוף
שני מקרקר כמו קוף
ראש על כתף נשען
מבט מלווה ישבן

אל הג'יפ נכנסת
גברת עם שתלים
וכמובן שוכחת
שמסביבה אנשים

מבלי לתת את הדעת
חונה בחניית נכים
הצפירות לא שומעת
כך כולם עושים

אל החנות נכנסת
גברת עם שתלים
לכל כיוון מפזרת
חיוכים מזוייפים

מודדת המון
קונה לא פחות
חותכת את התור
ודורשת הנחות

מאחורי משקף השמש
גברת עם שתלים
אתה לא יודע מי היא?
מה אתה לא בעיניינים?!

יאללה יאיר

"זרקתי את הסיגר והוויסקי ומכרתי את הב.מ.וו; לא קונה מותגים" 

סבבה אחי, תהנה...

התעקלמתי- וזו לא טעות כתיב*

שעת צהריים. כביש צר. אנחנו מתקרבים לפניה חדה, כזו ללא שדה ראייה, עד כדי שהציבו לצידה מראה פנורמית.
המראה עושה את עבודתה נאמנה ומשקפת ג'יפ קוריאני לבן הדוהר לקראת הפניה כאחוז אמוק.
 אני קרוב מכדי לעצור עצירה מוחלטת, אבל מספיק להאט.

הג'יפ נכנס לפניה, הנהגת (בשנות הארבעים, משקפי שמש גדולים- וילד במושב האחורי) סוף סוף מבחינה בנו- מה שגורם לה להאיץ על מנת להספיק לחלוף ברווח בינינו לפני שהיא תאלץ, חס וחלילה, לעצור למספר שניות.
"אני ואפסי עוד, אני ואפסי עוד... מי שמך לעכב אותי? מה אתה חושב שאני פראיירית לתת לך לעבור לפני? אני ואפסי עוד, אני ואפסי עוד.."


אני נשבר.
"ב ה מ ה   מ פ ג ר ת !" "מה קרה?! מי נתן לך רשיון להרוג?! איזו חוצפה?!" "כלבה!"... 
לקח לי חודשיים וחצי...

בחירת ליבי, מביטה בי בזעזוע ומסננת "השתגעת?" תוך שהיא מנידה את ראשה לכיוון הספסל האחורי.

במורא לב אני מסיט את מבטי לכיוון שוכן הספסל האחורי, רק כדי לפגוש בחיוכו צחור השיניים ומלא שביעות הרצון העצמית:
"אבא, איפה למדת לדבר כמו בבית הספר?"...

* התעקלמתי- התעקמתי על מנת להתאים את עצמי לאקלים המקומי. אני המצאתי.

דיאלוג ישראלי

אני: מרים ידים.

הוא: קשה כאן אבל אסור להתייאש.

אני: לא מתייאש. מרים ידים. 

        חם כאן.

הוא: וזו סיבה להתייאש?

אני:  כשאני מרים ידים הזיעה מתייבשת יותר מהר.

         ובכלל יש כאן איזה מישהו שמכוון עלי נשק.

הוא: אז ככה נכנעים? התרככת באמריקה.

אני: ככה אני יכול להוריד לו כאפה על הראש. עם הזיעה.

הוא: תודה שאתה מיואש.

אני: עכשיו כבר כן.