שעת צהריים. כביש צר. אנחנו מתקרבים לפניה חדה, כזו ללא שדה ראייה, עד כדי שהציבו לצידה מראה פנורמית.
המראה עושה את עבודתה נאמנה ומשקפת ג'יפ קוריאני לבן הדוהר לקראת הפניה כאחוז אמוק.
אני קרוב מכדי לעצור עצירה מוחלטת, אבל מספיק להאט.
הג'יפ נכנס לפניה, הנהגת (בשנות הארבעים, משקפי שמש גדולים- וילד במושב האחורי) סוף סוף מבחינה בנו- מה שגורם לה להאיץ על מנת להספיק לחלוף ברווח בינינו לפני שהיא תאלץ, חס וחלילה, לעצור למספר שניות.
"אני ואפסי עוד, אני ואפסי עוד... מי שמך לעכב אותי? מה אתה חושב שאני פראיירית לתת לך לעבור לפני? אני ואפסי עוד, אני ואפסי עוד.."
אני נשבר.
"ב ה מ ה מ פ ג ר ת !" "מה קרה?! מי נתן לך רשיון להרוג?! איזו חוצפה?!" "כלבה!"...
לקח לי חודשיים וחצי...
בחירת ליבי, מביטה בי בזעזוע ומסננת "השתגעת?" תוך שהיא מנידה את ראשה לכיוון הספסל האחורי.
במורא לב אני מסיט את מבטי לכיוון שוכן הספסל האחורי, רק כדי לפגוש בחיוכו צחור השיניים ומלא שביעות הרצון העצמית:
"אבא, איפה למדת לדבר כמו בבית הספר?"...
* התעקלמתי- התעקמתי על מנת להתאים את עצמי לאקלים המקומי. אני המצאתי.
המראה עושה את עבודתה נאמנה ומשקפת ג'יפ קוריאני לבן הדוהר לקראת הפניה כאחוז אמוק.
אני קרוב מכדי לעצור עצירה מוחלטת, אבל מספיק להאט.
הג'יפ נכנס לפניה, הנהגת (בשנות הארבעים, משקפי שמש גדולים- וילד במושב האחורי) סוף סוף מבחינה בנו- מה שגורם לה להאיץ על מנת להספיק לחלוף ברווח בינינו לפני שהיא תאלץ, חס וחלילה, לעצור למספר שניות.
"אני ואפסי עוד, אני ואפסי עוד... מי שמך לעכב אותי? מה אתה חושב שאני פראיירית לתת לך לעבור לפני? אני ואפסי עוד, אני ואפסי עוד.."
אני נשבר.
"ב ה מ ה מ פ ג ר ת !" "מה קרה?! מי נתן לך רשיון להרוג?! איזו חוצפה?!" "כלבה!"...
לקח לי חודשיים וחצי...
בחירת ליבי, מביטה בי בזעזוע ומסננת "השתגעת?" תוך שהיא מנידה את ראשה לכיוון הספסל האחורי.
במורא לב אני מסיט את מבטי לכיוון שוכן הספסל האחורי, רק כדי לפגוש בחיוכו צחור השיניים ומלא שביעות הרצון העצמית:
"אבא, איפה למדת לדבר כמו בבית הספר?"...
* התעקלמתי- התעקמתי על מנת להתאים את עצמי לאקלים המקומי. אני המצאתי.
