חדר ישיבות ניטראלי במשרד בשכירות יומית ב-One Penn Plaza, מעבר לשולחן יושבת חליפה מהוהה ומתוכה מבצבץ צוואר קצר שמחזיק ברישול את פניו של אדם אפרורי אשר באותו רגע גילם את כל הרע עלי אדמות.
על השולחן לפני מונח כרטיס ביקור של קודאק וממנו מציצים אותם פנים רק צעירות כבעשר שנים. אני לא זוכר את שמו של הג'ינג'י המאפיר והאפרורי, אבל אני זוכר בברור שהתואר הארגוני שלו לא נדחס לתוך שורה אחת וגלש לשורה שמתחתיה באופן שקלקל את עיצוב הכרטיס. סמנכ"ל בכיר לפיתוח עסקי ויזמות וכו'. במילים אחרות, קברן.
התפקיד העיקרי של הבחור הלא נמרץ היה להרוג כל סימן חיים בחברה. כמי שבילה כעשרים שנה בחטיבת הכימיקלים של קודאק ובנה קריירה באמצעות שכלול אמצעי הזהירות וההימנעות מכישלון (או לפחות פיתח עור טפלון שמונע הדבקות של כישלונות) התאמתו לתפקיד הייתה מושלמת.
מצויד במערך של תבניות וכלי מבחן כלכליים, הוא טס (במחלקת עסקים) בין מוקדי היזמות של האימפריה, ניתח, סירס, הכתיב פקודות חיסול למזכירתו האישית והמשיך הלאה, מבלי להביט לאחור. בחברה ובה כעשרים אלף עובדים בדרג דירקטור שלכל אחד מהם מזכירה אישית, לא נמצא מקום צמיחה אורגנית. הצלחה של אחד מהווה דריכה על רגלו של אחר.
הפגישה שלנו הייתה השיא של יומיים קדחתניים של דיונים בין הקבוצה בה הייתי חבר, שהמציאה, פיתחה וטיפחה מערכת חדשה (שבדיעבד, היה לה את הפוטנציאל לתרום נכבדות לעתיד של קודאק). הפגישות נסבו סביב הסכם על ספין-אוף והקמת שותפות עם קבוצה של אנגלים מלוקקים.
אחרי שנתיים של פיתוח, והשקת מוצר בטא מוצלח, הבאתו לפיילוט עם שותפים מהבכירים בתעשיית הפרסום והצילום, הבטחות למימון מגורמים רציניים ואפילו הצעת רכישה (כן כן... אקזיט) ומנגד איומי סגירה מצד חברות האם שלנו, אנחנו הקבוצה הישראלית, הבלגנו על האגו הפשלנו שרוולים ודחפנו את ידינו עמוק אל תוך החרא כדי לצאת עם הסכם ספין-אוף. באותם רגעים שום דבר לא היה חשוב לנו יותר מאשר החופש מענק החונק- קודאק. האנגלים, גם אם היוו סוג של נישואי חמור, היו הכרטיס שלנו החוצה וכל שנדרש היה שהג'ינגי' המאפיר ייתן את בירכתו.
בתום הדיונים הארוכים, הביט בי הג'ינג'י בעיניו חסרות החיים והפטיר שלמרות שהגענו להסכם אפקטיבי עם הצוות האנגלי ולמרות שהוכחנו היתכנות הן טכנולוגית והן עסקית, המספרים בתוכנית שלנו מראים שלא נגיע להיות עסק של חצי מיליארד דולר תוך חמש שנים ועל כן לקודאק לא משתלם להטריד את אנשי החוזים כדי לסכם את העסקה. מעט השתן שעוד נותר לי בראש, הפך לדם...
(בעיני רוחי) שלחתי את ידי אל העניבה הצהבהבה שלו ומשכתי אותה בכוח- תוך הטחת ראשו בשולחן. במציאות נותרתי קפוא. עבודה של מספר שנים, נגנזה והונחה על המדף, הפטנט שלנו הצטרף לאחיו בשורת הרווח הפוטנציאלי של מחלקת ה-"פטנט טרולים" של קודאק ואנחנו הלכנו הביתה. אחרי כל זה, לא היה בשביל מה להישאר שם.
איך הגענו לשם?
קודאק קנתה את קריאו, חברה קנדית שהתפרסמה בחוצותינו כשבלעה את סאייטקס האגדית של אפי ארזי (ופיזרה פינגווינים ענקיים בחוצות ארצנו). בעסקת הרכישה קודאק מיזגה את קריאו עם רכישה אחרת שלה, KPG, לחטיבה חדשה. עסקה של שני מיליארד דולר שמייד אחרי המיזוג הצטמקו לערך של מיליארד. שויין. מבחינה ארגונית החברות שמוזגו השתלבו יחדיו כמו משחט מלובנת משתלבת לאישון העין אליו היא מוחדרת. אפילו ברמה הטכנית המוצרים לא תאמו...
אנחנו היינו חלק מהנדוניה שקריאו הביאה עימה. גם קריאו לא ידעה איך לאכול אותנו אבל העדיפה להמשיך בפיתוח, ברקע- במקביל לפרוייקטים שוטפים ותפקידים אחרים שביצעו חברי הצוות- מאשר לתת לנו לצאת לחופשי. כשקודאק רכשה אותנו, העתיד נראה מבטיח, אחרי הכול המערכת שלנו עסקה בעתיד של שיתוף, מוניטיזציה ועיבוד מרחוק של תמונות...
עד שפגשנו את מר ג'ינג'י מאפיר, שביטא היטב את רוח החברה... הוא סבר אחרת. הכלים הכלכליים היבשים שלו הפילו את הפרויקט שלנו מתחת לרף חצי המיליארד והוא לא עצר לרגע לחשוב מה יקרה כשהמודלים הכלכליים עליהם הוא מתבסס ישתנו, מה יקרה כשקודאק כבר לא תרוויח על כל תמונה שנייה שמצולמת בעולם, מה יקרה כשלשתף תמונות יהיה קל כמו שקל לצלם אותן וכשהערך של החברה יימדד במספר המשתמשים ופוטנציאל הגידול הויראלי ולא בקליקים של קופה רושמת... הג'ינג'י לא חשב כך.
באותה תקופה נשאתי פאלם פיילוט טריאו חדש, צילום עדיין נעשה בעיקר באמצעות מצלמות וקודאק הייתה ענק חובק עולם עם שווי שוק של מעל 8 מיליארד דולר. זה היה לפני שש שנים.
על השולחן לפני מונח כרטיס ביקור של קודאק וממנו מציצים אותם פנים רק צעירות כבעשר שנים. אני לא זוכר את שמו של הג'ינג'י המאפיר והאפרורי, אבל אני זוכר בברור שהתואר הארגוני שלו לא נדחס לתוך שורה אחת וגלש לשורה שמתחתיה באופן שקלקל את עיצוב הכרטיס. סמנכ"ל בכיר לפיתוח עסקי ויזמות וכו'. במילים אחרות, קברן.
מצויד במערך של תבניות וכלי מבחן כלכליים, הוא טס (במחלקת עסקים) בין מוקדי היזמות של האימפריה, ניתח, סירס, הכתיב פקודות חיסול למזכירתו האישית והמשיך הלאה, מבלי להביט לאחור. בחברה ובה כעשרים אלף עובדים בדרג דירקטור שלכל אחד מהם מזכירה אישית, לא נמצא מקום צמיחה אורגנית. הצלחה של אחד מהווה דריכה על רגלו של אחר.
הפגישה שלנו הייתה השיא של יומיים קדחתניים של דיונים בין הקבוצה בה הייתי חבר, שהמציאה, פיתחה וטיפחה מערכת חדשה (שבדיעבד, היה לה את הפוטנציאל לתרום נכבדות לעתיד של קודאק). הפגישות נסבו סביב הסכם על ספין-אוף והקמת שותפות עם קבוצה של אנגלים מלוקקים.
אחרי שנתיים של פיתוח, והשקת מוצר בטא מוצלח, הבאתו לפיילוט עם שותפים מהבכירים בתעשיית הפרסום והצילום, הבטחות למימון מגורמים רציניים ואפילו הצעת רכישה (כן כן... אקזיט) ומנגד איומי סגירה מצד חברות האם שלנו, אנחנו הקבוצה הישראלית, הבלגנו על האגו הפשלנו שרוולים ודחפנו את ידינו עמוק אל תוך החרא כדי לצאת עם הסכם ספין-אוף. באותם רגעים שום דבר לא היה חשוב לנו יותר מאשר החופש מענק החונק- קודאק. האנגלים, גם אם היוו סוג של נישואי חמור, היו הכרטיס שלנו החוצה וכל שנדרש היה שהג'ינגי' המאפיר ייתן את בירכתו.
בתום הדיונים הארוכים, הביט בי הג'ינג'י בעיניו חסרות החיים והפטיר שלמרות שהגענו להסכם אפקטיבי עם הצוות האנגלי ולמרות שהוכחנו היתכנות הן טכנולוגית והן עסקית, המספרים בתוכנית שלנו מראים שלא נגיע להיות עסק של חצי מיליארד דולר תוך חמש שנים ועל כן לקודאק לא משתלם להטריד את אנשי החוזים כדי לסכם את העסקה. מעט השתן שעוד נותר לי בראש, הפך לדם...
(בעיני רוחי) שלחתי את ידי אל העניבה הצהבהבה שלו ומשכתי אותה בכוח- תוך הטחת ראשו בשולחן. במציאות נותרתי קפוא. עבודה של מספר שנים, נגנזה והונחה על המדף, הפטנט שלנו הצטרף לאחיו בשורת הרווח הפוטנציאלי של מחלקת ה-"פטנט טרולים" של קודאק ואנחנו הלכנו הביתה. אחרי כל זה, לא היה בשביל מה להישאר שם.
איך הגענו לשם?
קודאק קנתה את קריאו, חברה קנדית שהתפרסמה בחוצותינו כשבלעה את סאייטקס האגדית של אפי ארזי (ופיזרה פינגווינים ענקיים בחוצות ארצנו). בעסקת הרכישה קודאק מיזגה את קריאו עם רכישה אחרת שלה, KPG, לחטיבה חדשה. עסקה של שני מיליארד דולר שמייד אחרי המיזוג הצטמקו לערך של מיליארד. שויין. מבחינה ארגונית החברות שמוזגו השתלבו יחדיו כמו משחט מלובנת משתלבת לאישון העין אליו היא מוחדרת. אפילו ברמה הטכנית המוצרים לא תאמו...
אנחנו היינו חלק מהנדוניה שקריאו הביאה עימה. גם קריאו לא ידעה איך לאכול אותנו אבל העדיפה להמשיך בפיתוח, ברקע- במקביל לפרוייקטים שוטפים ותפקידים אחרים שביצעו חברי הצוות- מאשר לתת לנו לצאת לחופשי. כשקודאק רכשה אותנו, העתיד נראה מבטיח, אחרי הכול המערכת שלנו עסקה בעתיד של שיתוף, מוניטיזציה ועיבוד מרחוק של תמונות...
עד שפגשנו את מר ג'ינג'י מאפיר, שביטא היטב את רוח החברה... הוא סבר אחרת. הכלים הכלכליים היבשים שלו הפילו את הפרויקט שלנו מתחת לרף חצי המיליארד והוא לא עצר לרגע לחשוב מה יקרה כשהמודלים הכלכליים עליהם הוא מתבסס ישתנו, מה יקרה כשקודאק כבר לא תרוויח על כל תמונה שנייה שמצולמת בעולם, מה יקרה כשלשתף תמונות יהיה קל כמו שקל לצלם אותן וכשהערך של החברה יימדד במספר המשתמשים ופוטנציאל הגידול הויראלי ולא בקליקים של קופה רושמת... הג'ינג'י לא חשב כך.
באותה תקופה נשאתי פאלם פיילוט טריאו חדש, צילום עדיין נעשה בעיקר באמצעות מצלמות וקודאק הייתה ענק חובק עולם עם שווי שוק של מעל 8 מיליארד דולר. זה היה לפני שש שנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה