מירבלה

כעבור ציפייה ארוכה, 34 דקות לערך, נפתחה הדלת ומירבלה יצאה בניחותה ממשרדה מלווה בעולה חדש צעיר ונחמד שהודה לה בנימוס בעברית רצוצה וברח כל עוד נפשו בו.
מירבלה שקרה במבטה את הספסלים הרייקים ורק המראה שלנו, הזוג הבא בתור, הטיל צל על מבטה.
"טוב תחכו רק עוד רגע" וניגשה לשרותים. כעבור כעשר דקות ירדו המים וכעבור עוד שבע היא יצאה.
בנתיים התווסף זוג נוסף עם תינוק, עולים מצרפת. מירבלה פתה אליהם ללא היסוס ואמרה, בבקשה, תיכנסו אלי.
הבענו תרעומת על כך שאנחנו מחכים כבר שלושת רבעי שעה ונענו "אבל יש להם תינוק".   חסרי לב שכמותנו, תינוק! חייכני ומתוק, אבל תינוק. החלטנו לוותר. שיכנסו. אז מה אם כשאנחנו חיכינו על קוצים כשלא היה לנו ברור אם נספיק להגיע בזמן לאסוף את הילד מבי"ס לפני חודש, זה לא עיניין אותה- כי תור זה תור...
כשהגיע תורנו התיישבנו בשקט תוך שאנו מנסים להעלם ככל האפשר וליצור מינימום חיכוך- רק שיסתיים לו הסיוט.
-"מה אתם רוצים?"
-"לחתום"
-"טוב". שתיקה. אוכה. מבט ארוך אל מסך המחשב כאילו היא רואה אותו לראשונה. תיקתוק של שמות - באצבע אחת עטורה בציפורן מלאכותית האורך שני סנטימטרים.
עוד שמונה דקות חלפו.
-"אבל לא הייתם כאן לפני שבועיים"
-"היו חגים ואמרו לנו שהמשרד סגור לשלושה שבועות ושנבוא היום לסיים"
-"זה לא בסדר"
-"אבל אמרו"
-"כן כן אמרו אבל אני צריכה לברר שוב"
-"זה לא במחשב"
-"כן, רגע אני אתקשר"
התקשרה, אמרו שזה בסדר. אנחת רווחה.
המדפסת מוציאה פלט.
תחתמו.
"אתם צריכים עוד משהו?"
מרפקה של זוגתי פילח את צלעותי- כמזכיר לי שגם אם אנחנו צריכים, אנחנו לא.
"טוב אז שיהיה בהצלחה".
שעה ועשרים חלפה לה מאז נכנסנו למשרד הריק מאדם עלמנת לבצע פעולה שלוקחת מס' דקות.
"תודה" אמרנו וברחנו כל עוד נפשנו בנו.



תודה ולא עוד.