אני ואפסי עוד

זהו הפוסט האחרון שאכתוב כתושב אמריקאי. זהו הערב האחרון שלנו לפני שובנו לארץ. לנים במלון דרכים ליש שדה התעופה. 11 מזוודות, 3 טרולים, 2 ילדים ושני הורים. מחר תתחיל הרפתקאה חדשה, החיים בישראל. שוב. אותם חיים מהם נפרדנו לפני שמונה שנים, רק על סופר סטרואידים פורטיפייד. ילדים משנים את הכל.

לפני שמונה שנים כשעזבנו, אחת הסיבות הייתה שהיה לנו קשה לסגור את החודש. היום כשאנו חוזרים, הארץ כולה רוגשת סביב אותו נושא בדיוק. איזה עיתוי מעולה לחזרה...

אני אישית מאמין שכאוס מקדם צמיחה. אני מקווה שהכאוס הנוכחי ישרוד מספיק על מנת לעשות משהו. מה שיפה במחאה ההמונית הזו זה שאנשים כבר לא ממש יכולים להתחבא מאחורי מחנות פוליטיים. זה שאת תומכת בחיזוק ההתנחלויות לא אומר שאת מסכימה עם פיזור כספים על ישיבות למשתמטי גיוס. וההפך. אנשים נאלצים לאמץ עמדה אישית -אל-מפלגתית, המשקפת את צרכייהם ואמונתם. זה נהדר כי ציבור חושב הוא פרט הכרחי לשינוי.

בביקורים האחרונים שלנו בישראל, ליוותה אותנו תחושה קשה. הארץ הרגישה שונה, אנשים נקברו עמוק יותר בבועתם. לאן שלא הסתכלנו קיבלנו תזכורת לכלל השולט - אני ואפסי עוד. 

חברים טענו שאנחנו השתננו, נהיינו אמריקאים רכרוכיים, שישראל והישראלים הם מגעילים כשהיו. כאב לראות את זה, ביחוד שכן נהיינו רגישים יותר - רגישים לחוסר האיכפתיות כלפי כל מה ומי שלא שלך, לעצלנות, לרמיסת הכללים הבסיסיים של בין אדם לחברו והסגידה לכסף. ברור, כסף הופך לנחשק כשהוא נהיה קשה להשגה, אבל הסגידה האמורה קצת שונה. הסגידה לגיידמקים, והמעמד האלילי אליו הונפו עשירי הארץ, הדנקנרים, התשובות וכו'... למי לעזאזל איכפת כל פרט בחייהם? למה מגיע להם כל הסיקור הזה? מהיכן צמחה התופעה שאנשים נשפטים עלפי רמת השתכרותם בלבד... האם המלצרית שזייפה חיוך רק כדי להגדיל את הטיפ נחותה מנערת הליוי שזייפה אורגזמה והרוויחה עשרות מונים יותר?

איך ומה קרה, הרבה דברים... אבל זו לא המציאות שלי או של חברי, איש איש בבועתו. אנשים יפים אנשים שמחנכים את ילדיהם להיות יפים, אנשים שעושים את הדבר הנכון גם כשקשה או לא מתאים. אבל תמיד בבועה. אבל לא עוד! עכשיו האנשים האלה יוצאים לרחובות ודורשים את המדינה שלהם חזרה. 

איזו התרגשות לחזור למקום בו האנשים שלי מובילים את השינוי. השינוי בסדר העדיפויות הלאומי. השינוי של הפרצוף בראי.