בשביל ישראל

אחרי כשלושים קילומטר רכיבה במורד החרמון ולמרגלותיו הגענו לתל דן. הברכיים עדיין רועדות לי מהתרגשות של 60 קמ"ש ומזכר הרעידות בשביל הבולדרים במורד הר כחל.

רן מצביע לכיוון רכס נפתלי שמתנשא ממערב ומפטיר ביובש ששם אנחנו מסיימים את היום. סיננתי "אין מצב" וירדתי מהאופניים כדי להצטלם בכניסה לשביל ישראל.

20 ק"מ מאוחר יותר, הנוף שנשקף ממורדות הרי נפתלי עוצר נשימה, מה שלא ממש עוזר לטיפוס המייגע לכיוון מצודת ישע.
 כבר ראיתי נופים כבירים ומרהיבים יותר, אבל הביוגרפיה האישית שלי עם הנוף הזה מרטיטה אותי יותר.
עשרים שנה נמחקות כלא היו, האופניים הופכות לטרנזיט צבאי חבוט ועמוס בחיילים שלי, אילן, ישי, אבידע, ארז, בשמת, חגית, נועם, עידן, אבירם, ניר, גבי, פיזלמן, דני, אריאל, שנתיים של צירים בין מוצבי הגדר ומעבר להם מתערבבים לעיסה צמיגית.
 עם דופק 175 המוח שלי מאיים להפוך לעיסה צמיגית עוד יותר, מוריד עוד הילוך, הדופק מתמתן.
אני רוכב עם שלושה קרביים אמיתיים. הם מכירים את המקום הזה אחרת, מצפון.
רן מספר שבמלחמה האחרונה כל החלונות למטה בקריית שמונה היו פעורים. מההדף. המראה היה מזעזע.
ריח הטילים ורעש הקרב כבר חלפו אבל המלחמה איתנו, הגליל בנוי מחדש אבל מרגיש זמני.
על כל שעל גלעד לזכר לוחם, מפקד או קרב. בין חמש לבין תשעים שנה.
הבן שלי רק למד מה זה חייל. הוא בן שש. גדל במקום שפוי.
אבל יפה כאן. יפה כמו הגדם של טרומפלדור.