זה ש...

היום קוראים לזה יוגה.

השתננו.

פעם עמידת ראש, היום יוגה. ניסית גם, היה נחמד, נפצעתי והפסקתי. השתנתי... פעם הבאה אני פשוט אנסה לעשות עמידת ראש. אולי בלי זה פשוט יצליח.

אז עיניין השמיטה להר סיני הוא שחיפשתי שם לבלוג הזה. באופן די טבעי צף לו מטבע הלשון שטבעו חכמינו, הגששים, "זה שעולה או זה שיורד?".

למה? כי למי שחי בחו"ל, עיניין החזרה לארץ עיניין החזרה לארץ הוא ה ע י נ י י ן וחס ושלום שתקראו לי יורד.

כמו שידידי שי צורים התפלמס "ירדתי לרגע, תכף אשוב"... ואשתי תיקנה אותו "חזרתי לרגע, תכף אשוב". בשבילה זו חזרה, לי זה מרגיש יותר כמו עליה.
זה באמת לא עיניין של תווית, הנה העובדות...

אני מתגורר בניו יורק (טוב נו, חצי מהזמן בהובוקן- the sixth borough), שמונה שנים, קצת פחות מרבע מחיי. אבל איזה רבע זה היה... עם כל הכבוד לזכרונות הילדות מהגליל וכו,' שמונה השנים האחרונות הרבה יותר כבדות, ולהלן רשימת המכולת (של אשתי ושלי):

• שני הריונות ושני בנים
• שני תארים שניים
• שני עסקים
• שתי ערים
• שתי מדינות

וכל זה בלי למנות את החברים שהיו למשפחה והמשפחה שהיו לחברים, אלו שאיבדנו כאן ואלו שאיבדנו שם- בארץ.

אז במבחן "מרכז החיים", השאלה המכשילה היא "הגדר מהו בית" (אל דאגה, ביטוח לאומי פשוט סופר 5 שנים מרגע העזיבה...).

מבחינתי בית הוא המקום בו משפחתי מרגישה בבית.

האם ישראל היא המקום הזה? אני מקווה שנחיה לספר...

הקרב על הבית

המועמד השני שלי לשם הבלוג היה "הקרב על הבית"...

השם צף לו תוך כדי שיחה עם ידידי ערן, ובה דנו בין היתר גם במחאת הקוטג', הגבינה עם הבית... ואכן, לישראלים בחו"ל קוטג' מסמל משהו נשגב שבאמת אי אפשר להשיג כאן. כנראה שהגושים לא שורדים את הטיסה והפרות כאן לא מוכשרות כמו בארץ. כך יצא שסימלה של ישראל הוא גבינה עם גושים.

כאן, הקרב על הבית הוא קרב יומיומי: איזו שפה נדבר בבית? שאני אכניס את הבן שלי לגן דתי?!? ואם כבר דתי... מה פתאום הנשים חובשות כיפה?!?!?! בקיצור לא פשוט... וכמובן הצל התמידי, שאלת מיליון הדולאר... "חוזרים?"

אז כן, אנחנו, חוזרים.

יהיה בסדר...